דקור רהיט2000 בע"מ נ' אסולין

החלטה

בפני בקשתו של ב"כ המבקשת, עוה"ד מרדכי קמינצקי, כי אפסול עצמי מלידון בהתנגדותה של המבקשת בבקשה לביצוע שטר שהגישה כנגד המשיבה, וזאת מן הטעם שייצגתי בעבר, כעו"ד, את מר רפאל צרפתי, בתביעה בגין רשלנות מקצועית נטענת כנגד עוה"ד קמינצקי, בבית המשפט השלום בבאר-שבע ובערעור בבית המשפט המחוזי.

ב"כ המבקשת טוען כי מאחר שהעליתי, באותם הליכים, טענות שונות כנגדו, הרי שעלי לפסול עצמי מלידון בעניינה של המבקשת המיוצגת על ידו בהליך זה, ולו מחמת מראית פני הצדק.

ב"כ המשיבה השאיר את ההכרעה לשיקול דעתי.

יפים לענייננו הדברים הבאים מתוך ספרו של כב' הש' יגאל מרזל, דיני פסלות שופט, התשס"ו – 2006, בעמ' 256 בחלק העוסק ב"עוינות בין השופט לבין עורך הדין":

"לצד המקרים, בהם הטענה היא של "קרבה ממשית" לעורך הדין, קיימים מקרים נוספים בהם הטענה היא של "סלידה ממשית" מעורך הדין. אלו נסיבות בהן, לדוגמה, במהלך פעולת השופט כעורך דין קודם מינויו, היה הוא שרוי בריב ומדון עם צד שכנגד או שבמשפטים קודמים, עת הופיע עורך הדין לפני השופט, נוצרו יחסים מתוחים ובלתי תקינים בין השופט לבין עורך הדין, עד שנוצרה עילה לכאורה לפסילה. התיקון לחוק בתשס"ד לא התייחס על פי לשון החוק למצב זה, ככל הנראה- מתוך הנחה שמשוא פנים קיים רק לטובת צד להליך, אך לא נגדו. אולם, המציאות מראה כי משוא פנים יכול להיטען לא רק במצב של קירבה, אלא גם במצב של איבה וריב עם עורך הדין ובעל הדין. מהו הדין איפוא במצב זה? לנו נראה, כי יש לפרש את התיבות "קרבה ממשית אחרת" שבחוק, לא רק כמצב בו הקירבה היא של ידידות וחיבה, אלא גם כמצב ההפוך בו מדובר בסלידה ובעוינות. כך, שכן ברי, כי תכלית החוק היא לסמן אותם מצבי קצה בהם ההיכרות הקודמת שבין השופט למי שמופיע לפניו תיצור דעה קדומה או חשש ממשי לדעה קדומה מעין זו שיש בה כדי לפגוע באובייקטיביות השיפוטית, כך שעל השופט להיפסל. לעניין זה לא נראה שיש ממש בהבחנה בין ידידות כלפי צד אחד לבין עוינות כלפי הצד האחר. זו כזו עשויה להצמיח דעה קדומה וממילא להביא, בנסיבות המתאימות, לפסילת השופט. סעיף 77א(א1)(1) לחוק חל איפוא, לדעתנו, גם על מצבים בהם הקירבה אינה אלא עוינות וסלידה. במצבים אלו יחויב השופט לפסול עצמו מלשבת בדין.

יחד עם זאת ברי, גם בהקשר זה- של העוינות והריב- כי אין בעצם היחסים המתוחים כדי להוות עילה לפסילת השופט, ויש לבחון בכל מקרה על פי נסיבותיו. כך, שכן אין די בקירבה אלא שנדרשת קירבה "ממשית". ממילא, אין די במתח או בוויכוח קודם בין צד להליך או בא כוחו לבין השופט, אלא נדרש להוכיח כי מדובר בעימות ממשי. בחינה זו תעשה בהתאם למבחן החשש הממשי למשוא פנים. היעדר פסילה קטגורית, בכל מצב בו נוצר מתח או עימות בין בא הכוח לשופט, מקורה, בין היתר, בהנחה כי בעצם קיום ההליך השיפוטי יש לא פעם נסיבות המצמיחות צורך בביקורת על עורך הדין המופיע לפני השופט, ואין בכך עילת פסילה כשלעצמה.

ביקורת זו היא "חלק מהותי מן היכולת לנהל את המשפט ולנווטו".

זאת ועוד: ככל שמערכת היחסים הטעונה נוצרה שעה שהשופט שימש כעורך דין, הרי שהיריבות שנוצרה, ככל שנוצרה, היתה במסגרת היות השופט שלוח של בעל הדין ולא על בסיס אישי, וממילא אין הכרח כי מערכת יחסים טעונה מעין זו תביא לפסילת השופט".".

(ההדגשות שלי – י.ב).

בענייננו, לא נוצרה כל "יריבות" אישית או, חס וחלילה, "ריב ומדון", ביני ובין עו"ד קמינצקי.

כל שהתרחש הוא ששימשתי, באותה עת, כשלוחו של בעל דין אשר טען טענות כאלה ואחרות כנגדו (אשר נדחו בסופו של יום על ידי בית המשפט).

אין בליבי דבר על עו"ד קמינצקי ואיני סבור כי קיים חשש ממשי למשוא פנים, לא מן הבחינה הסובייקטיבית ולא מן הבחינה האובייקטיבית.

לעניין הטענה הכללית אודות "מראית פני הצדק" כבר נאמר כי: "אין מקום לפסול שופט בשל מראית פני הצדק ככזו, ללא קשר לשאלת קיומו של ספק ממשי באובייקטיביות השיפוטית. הדגש אינו על השאלה כיצד התנגדות השופט נראית, אלא מהי מהותה – כלום יש חשש ממשי למשוא פנים, אם לאו. לצורך עניין זה, אין אף משמעות לשאלה, אם השופט או בעל הדין סבורים כי יש פגיעה במראית פני הצדק, ואין מקום לפסילת שופט אפילו אם הוא עצמו סבור כי המשך ישיבתו בדין תגרום לפגיעה במראית פני הצדק". (יגאל מרזל, דיני פסלות שופט, התשס"ו – 2006, בעמ' 104, ההדגשות שלי – י.ב.).

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לפסילתי מלישב בדין בתיק זה.

ב"כ המבקשת יודיע בתוך 3 ימים מיום קבלת החלטתי זו האם בדעתו לערער על ההחלטה ובהתאם להודעתו יישקלו סדרי המשך הדיון בבקשה.

ניתנה היום, י"ב חשון תשע"א, 20 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: